זיכרונות חמים של שנינו
סוף סוף נפגשנו. אחרי כל ההמתנה, מצאתי את עצמי יושבת במכונית ומביטה שוב ושוב אל הדרך שממנה היית אמור להגיע. דלת הנהג הייתה פתוחה, אבל כמעט לא שמתי לב למה שקורה בחוץ. הראש שלי היה מלא בשאלות קטנות: איך תיראה מקרוב, מה תגיד כשניפגש, והאם אותה משיכה שהרגשתי לפני הפגישה תישאר גם כשנעמוד זה מול זו.
רציתי שתגיע, ובאותו זמן הייתי צריכה עוד רגע להתארגן על עצמי. החלקתי את חצאית המשי על הברכיים, בדקתי שוב את הטלפון והנחתי אותו בצד. כשהופעת, כל המשפטים שהכנתי מראש נעלמו. נשאר רק שלום קצר, קצת נבוך, והמבט שלך שהחזיר אותי מיד לרגע עצמו.
לפעמים הציפייה למפגש מתחילה בשיחה, ולפעמים בחיפוש שבמהלכו מופיעות גם מודעות דירות דיסקרטיות ברמת גן ». אבל מה שקורה כששני אנשים נפגשים אינו כתוב במודעה: צריך להכיר, להקשיב ולגלות אם נעים להיות יחד גם מחוץ לדמיון.
כשהמבוכה התחילה להתפוגג
התקרבת למכונית ונעצרת לידי. לא מיהרת לומר משהו מרשים, ואני שמחתי על כך. היה לי קל יותר עם השקט הקצר הזה מאשר עם שיחה שנועדה למלא כל שנייה. שאלת אם חיכיתי הרבה, ואני חייכתי ואמרתי שלא ממש, אף שבאותו רגע נדמה היה לי שישבתי שם שעות.
ישבת לצדי, ולפתע המרחק בינינו היה קטן בהרבה ממה שהכרתי. הרגשתי את החום של היד שלך כשהנחת אותה סמוך לשלי. התקרבתי מעט, ואתה פגשת את המבט שלי לפני שנגעת בי. המחווה הקטנה הזאת הרגיעה אותי. לא הייתי צריכה לנחש אם אתה מבחין בהתרגשות שלי; היה ברור שאתה קשוב אליי.
לקחתי את ידך והחזקתי בה. בהתחלה בעדינות, כאילו גם אני בודקת שהמפגש הזה באמת קורה. אחר כך האחיזה נעשתה בטוחה יותר. ליטפת את גב כף היד שלי, ואני הרגשתי איך המבוכה מתחלפת ברצון פשוט להישאר קרובה.
מכונית חלפה בכביש והזכירה לנו שאנחנו עדיין עומדים בצד הדרך, עם דלת פתוחה ועולם שלם מסביב. קודם כמעט לא הבחנתי בזה. עכשיו הבנתי שאני רוצה מקום שבו לא אצטרך להפנות את הראש בכל פעם שמישהו עובר. רציתי להיות איתך בלי להרגיש שאנחנו צריכים להסתתר או למהר.
קודם נוסעים, אחר כך מתקרבים
״אני רוצה להיות איתך,״ אמרתי לבסוף. הפעם לא ניסיתי להסתיר את המילים מאחורי חיוך. הסתכלת עליי וענית שגם אתה. התשובה שלך הייתה קצרה וישירה, ובדיוק משום כך היה לי קל להאמין לה. לא היה צורך להוסיף הבטחות על מה שיקרה בהמשך.
החלטנו להמשיך למקום פרטי יותר. סגרתי את הדלת, התיישרתי במושב וחגרתי חגורה. למרות ההתרגשות, את הקרבה השארנו לזמן שבו המכונית תהיה חונה. בזמן הנהיגה הייתי צריכה להתרכז בדרך, ולא רציתי להפוך את הציפייה בינינו להסחת דעת.
הנסיעה הרגישה ארוכה מכפי שהייתה. מדי פעם אמרת משהו קטן, ואני עניתי וחזרתי להביט בכביש. היו גם רגעים שקטים, אבל הם כבר לא הביכו אותי. לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח לך משהו או לדאוג שהשיחה לא תיעצר. ידעתי שאתה שם, לצדי, ושגם אתה מחכה שנגיע.
החיפוש אחר פרטיות עשוי לכלול גם דירות דיסקרטיות ברמת גן, אבל עצם הבחירה במקום אינה יוצרת קרבה. בשבילי, ההבדל היה בתחושה שיש לי זמן להבין מה מתאים לי, לומר זאת בקול ולשמוע גם אותך.
מה נשאר איתי מהמפגש
כשהגענו וחנינו, נשארתי לשבת עוד רגע. לא מפני ששיניתי את דעתי, אלא מפני שרציתי לעצור את המרוץ שהתחיל עוד לפני שנפגשנו. הסתובבתי אליך, והפעם הצלחתי להסתכל עליך בלי להסיט מיד את העיניים. שאלת אם נעים לי. אמרתי שכן, והוספתי שאני רוצה שניקח את הזמן.
אחר כך כבר לא היה צורך לדבר הרבה. התקרבנו והתנשקנו, ברוגע שלא היה שם בתחילת המפגש. יכולתי להניח יד על כתפך, לחייך באמצע נשיקה ולהרגיש שאין בכך שום דבר מביך. את הרגעים האינטימיים שבאו בהמשך אני מעדיפה להשאיר בינינו.
כשאני נזכרת בנו, אני חוזרת דווקא לפרטים הקטנים: ליד שחיכתה לשלי בלי למשוך, לשאלה הפשוטה שלך, ולהקלה שהרגשתי כשהבנתי שאני לא צריכה למהר. גם ההתרגשות נשארה בזיכרון, כמובן. אבל לצדה נשארה הידיעה שיכולנו לעצור, לדבר ולבחור איך להמשיך.
לפני שנפרדנו, כבר היה לי קל יותר לחייך אליך. אותו שלום נבוך מתחילת הערב התחלף במבט מוכר קצת יותר. לא ידעתי עדיין מה יהיה בינינו אחר כך, ולא ניסיתי להחליט באותו רגע. הספיק לי שהמפגש שחיכיתי לו כל כך הפך לזיכרון נעים, אישי, של שנינו.