החברה הלסבית שלי והרגשות שלא ידעתי איך לקרוא להם
בהתחלה היא הייתה בטוחה שזו רק סקרנות. נשיקה עם אישה הפתיעה אותה, קרבה גופנית סקרנה אותה, אבל האפשרות להתאהב בחברה טובה עדיין נראתה לה רחוקה. רק כשהחברה התרחקה ממנה לרגע, והיא גילתה כמה זה כואב, הבינה שהקשר כבר אינו משחק מבחינתה. מה שהתחיל בתוך חברות מוכרת הפך לרגש שלא ידעה איך להסביר, אפילו לעצמה.
זהו סיפור על חברות בין שתי נשים, על משיכה שהתפתחה בהדרגה ועל הפער בין מה שקורה בינינו לבין מה שאנחנו מסוגלות לומר בקול. הכותרת מעניקה לחברה זהות ברורה, אבל הסיפור עצמו אינו מספר כיצד היא מגדירה את נטייתה. הוא בעיקר מתאר את הבלבול של המספרת, שמגלה כי החוויה שלה עם אישה אחת אינה בהכרח דומה לחוויה עם אחרת, וכי אינטימיות אינה אומרת בהכרח ששתיהן רוצות אותו קשר.
נשיקה מפתיעה אינה תשובה לכל השאלות
אחת החוויות הראשונות שהיא זוכרת התרחשה יום לפני יום הולדתה. היא ביקרה אצל אישה שהכירה, והמפגש התנהל כרגיל: שיחה, צחוק ושוקולד. כשנשאר מעט שוקולד ליד שפתיה של המארחת, המספרת הציעה בצחוק להסיר אותו בנשיקה. היא לא באמת ציפתה שההצעה תתקבל. כשהאישה הזמינה אותה להתקרב, הבדיחה הפכה לרגע ממשי של קרבה.
הנשיקה עוררה בה תחושות שלא הכירה ממפגשים עם גברים. ההפתעה הייתה חלק מהעניין: פתאום התאפשר לה משהו שעד אז לא ידעה אם היא רוצה בכלל. בהמשך הן שוב התקרבו, אבל התחושות כבר לא היו חזקות באותה מידה. בדיעבד, לא היה אפשר להסביר את הכול באמצעות עצם העובדה שהייתה זו אישה. גם האדם המסוים, הציפייה וההתרגשות הראשונית היו חלק מהחוויה.
באותה תקופה המספרת התקשתה לדמיין קשר רומנטי עם אישה. היא פירשה את מה שקרה בעיקר כמשיכה גופנית, כאילו תשוקה ואהבה שייכות לשני עולמות נפרדים. זו הייתה הדרך שלה להבין את עצמה אז, לא מסקנה על קשרים בין נשים. האפשרות לרצות לצאת עם אישה, להתגעגע אליה או לבנות איתה זוגיות עדיין לא קיבלה אצלה מקום ברור.
גם מפגש מאוחר יותר עם שכנה לא נתן לה תשובה פשוטה. הן התקרבו בעקבות מפגשים בחצר הבניין, והשכנה היא שיזמה את הקשר. המספרת הייתה סקרנית, אף שלא הרגישה כלפיה משיכה מיוחדת, ובמהלך הקרבה ביניהן גילתה שאינה נהנית כפי שציפתה. החוויה הזו לא ביטלה את החוויה הקודמת; היא רק הראתה לה שסקרנות, נכונות לנסות ומשיכה לא תמיד מגיעות יחד.
החברה שכבר הייתה חלק מהחיים
במרכז הסיפור נמצאת דווקא אישה שלא נכנסה לחייה כהיכרות רומנטית. זו הייתה חברה קרובה ושכנה, מישהי שהכירה כחמש שנים וסמכה עליה מאוד. היא אהבה את ההומור שלה, את החוכמה ואת התחושה שאפשר להיות לידה בלי להתאמץ. ביניהן היה פער של שבע שנים, אבל בחיי היומיום מה שהורגש בעיקר היה הביטחון שנוצר לאורך ההיכרות.
החברה הכירה גם את הגברים שהמספרת יצאה איתם. בשלב מסוים היא אף יצאה לזמן קצר עם גבר שהכירה דרך המספרת, אך הקשר ביניהם לא נמשך. הפרט הזה אינו מסביר את נטייתה או את רצונותיה; הוא מדגיש עד כמה חייהן היו שלובים עוד לפני שנוצרה ביניהן קרבה אחרת. הן כבר חלקו סיפורים, היכרויות, בדיחות והרגלים קטנים.
בערבים משותפים הן נהגו לצפות בסרטים ולהתכרבל על הספה. עבור המספרת זו הייתה תחילה קרבה מרגיעה, לא הצהרה רומנטית. היא אהבה להרגיש מוגנת ליד חברתה, להצחיק אותה ולהפתיע אותה. לפעמים קשה לזהות מתי חיבה כזאת משתנה, משום שההתנהגות החיצונית נשארת כמעט זהה: אותה ספה, אותו סרט, אותה חברה שאפשר להישען עליה.
הפער בין פנטזיה לקרבה ממשית עולה גם כשהמחשבות נודדות לתכנים כמו מודעות נערות ליווי באילת ». אבל תוכן על מפגש מזדמן אינו יכול להסביר מה חברה קרובה מרגישה, ובוודאי אינו מחליף שיחה על הרצונות של שתיהן.
כשבדיחה הופכת לרגע שצריך לדבר עליו
ניסיון ראשון לשנות את אופי הקשר התרחש אחרי בילוי בערב השנה החדשה. המספרת שתתה, נשארה לישון אצל חברתה וניסתה להתקרב אליה בנשיקה. הניסיון לא התקדם. אחר כך חזרו השתיים לשגרה, והמספרת מספרת שגם הרצון לנשק אותה דעך לזמן מה. החברות נשארה, בלי שהן הגדירו מחדש את מה שהיה ביניהן.
אלכוהול מופיע בסיפור כמקור לאומץ, אבל הוא גם מקשה להבין את הרגע. לא כדאי להסתמך על ערב של שתייה כדי לברר אם קיימת משיכה הדדית או אם שתיהן רוצות להתקרב. אם אין ודאות לגבי היכולת להסכים באופן חופשי וברור, עוצרים. שיחה כשהראש צלול יכולה להיות מביכה, אך היא מאפשרת להבין הרבה יותר מניסיון לנחש מה משמעותה של תגובה באמצע הלילה.
ההתקרבות המשמעותית התרחשה דווקא בערב רגיל מול סרט. תנועה קטנה הצחיקה את החברה, והמספרת מצאה את עצמה קרובה אליה מאוד. היא אמרה שהיא רוצה לנשק אותה. הפעם הייתה היענות, והנשיקה התחילה בהיסוס, בין צחוק להפתעה. משהו השתנה בתוך מרחב שהיה מוכר לשתיהן, בלי שהן ידעו עדיין לאן הוא מוביל.
ככל שהקרבה התקדמה, החברה הביעה גם חשש ועצרה חלק ממנה. כאן יש הבדל שחשוב לשמור עליו: הסכמה לנשיקה אינה הסכמה לכל דבר שיבוא אחריה. כשמישהי מהססת או מבקשת לעצור, לא צריך לשכנע אותה שההמשך יהיה קטן או לא משמעותי. אפשר פשוט לעצור ולשאול מה נעים לה עכשיו. גם בתוך חברות ותיקה, היכרות עמוקה אינה תחליף להסכמה ברגע עצמו.
בבוקר הכול נראה רגיל, אבל לא הכול נשאר אותו דבר
למחרת המספרת יצאה לעבודה, והחיים המשיכו במסלול הרגיל. כלפי חוץ לא קרה שינוי גדול. דווקא השגרה הזו יכולה לבלבל: ערב אחד חוצות גבול שהיה ברור במשך שנים, ובבוקר אין שם חדש לקשר ואין שיחה שמסבירה מה קרה. אפשר לפרש את השקט כהקלה, כחוסר עניין או כמבוכה, אבל בלי לשאול אין דרך לדעת.
בהמשך היא שוב הגיעה אל חברתה אחרי מסיבה ושתייה, ורצתה להתקרב. החברה שמרה הפעם על מרחק. כשהמספרת חזרה למחרת מפוכחת, היא הייתה נבוכה והתקשתה להביט בה. הסיפור מתאר היטב את המעבר הזה בין תעוזה לילית לחשיפה רגשית באור יום: לא רק הרצון בקרבה עומד על הפרק, אלא גם החשש לאבד את החברות שהייתה שם קודם.
למרות המבוכה, הקרבה ביניהן נמשכה. המספרת התחילה לשים לב לשינוי ברצון שלה: היא לא ביקשה רק לחוות משהו חדש, אלא רצתה להיות קשובה לחברתה ולשמח אותה. החוויה הייתה שונה מהמפגשים הקודמים שלה עם נשים, משום שכאן היה גם קשר מוכר ומשמעותי. היא עדיין לא ידעה לקרוא לזה אהבה, אבל כבר התקשתה להתייחס לזה כאל סקרנות בלבד.
העלבון שחשף את מה שנשאר בלי שם
הרגע ששינה את האופן שבו הבינה את הקשר לא היה דווקא רגע של קרבה. באחד הביקורים היא רצתה לנשק את חברתה, והחברה התרחקה ושאלה כמה אפשר להתנשק. עבור אחת זו אולי הייתה תגובה רגעית או בקשה למרחב; אצל השנייה היא פגעה במקום רגיש מאוד. המספרת עזבה פגועה, מופתעת מהעוצמה שבה המילים השפיעו עליה.
בהמשך היא כתבה לחברתה שכואב לה, ושאינה רוצה לומר מתוך העלבון משהו שיפגע בה. התברר שהחברה לא הבינה עד כמה התגובה שלה הכאיבה. אין כאן הוכחה לכך שמישהי התכוונה להיות אכזרית, וגם לא לכך שמישהי חייבת להיענות לנשיקה. יש כאן שתי חוויות שונות של אותו רגע, שנפגשו רק אחרי שהכאב כבר התעורר.
כשנשארה לבדה וחשבה עליה, המספרת הבינה שהרגש שלה חורג ממשיכה גופנית. היא רצתה קרבה מתמשכת, חיכתה לתגובות ונפגעה כשהרגישה שהן מתרחקות. העלבון לא יצר את האהבה, אבל הוא חשף כמה מקום החברה כבר תפסה בחייה. לצד ההכרה הזאת נדרש גם להפריד בין שני דברים: מותר לה לכאוב, ולחברתה מותר לא לרצות מגע באותו רגע.
לא כל קרבה מבטאת אותה כוונה
אחרי אותו מפגש הן שוב התקרבו, והמספרת חוותה את הקשר באופן רגשי יותר. היא חשבה על חברתה לעיתים קרובות, רצתה להיות איתה ושלחה לה הודעות רבות, אף שהחברה לא תמיד אהבה להתכתב. ההתנהגויות האלה לא בהכרח מעידות שאחת אוהבת יותר או פחות. הן כן מגלות שהציפיות שלהן מהקשר ומהתקשורת ביניהן אולי אינן זהות.
בשלב מסוים עלתה אצלה גם המחשבה להזמין נערות ליווי באילת כדי לנסות משהו חדש יחד. זו נשארת בסיפור מחשבה שלה, ולא החלטה משותפת; רצון בחידוש אינו פותר את השאלה הבסיסית של מה כל אחת מבקשת מהקשר.
לבסוף היא כתבה לחברתה שהתאהבה בה. היא אינה זוכרת בבירור את התשובה, ורק מציינת שלא נתקלה בתגובה קשה. זהו סוף פתוח, לא אישור לזוגיות ולא דחייה מפורשת. אי אפשר להשלים את החסר ולייחס לחברה רגשות שלא נאמרו. דווקא בנקודה הזאת נדרשת שיחה שאינה נשענת רק על נשיקות, על בדיחות או על הפרשנות של אחת מהן.
מה כדאי לברר כשחברות מתחילה להשתנות
לא מוכרחות להחליט מיד אם זו זוגיות, התנסות או חברות שיש בה גם משיכה. כן כדאי לדבר על הדברים שמשפיעים כבר עכשיו על שתיהן. שיחה קצרה בזמן רגוע יכולה להתחיל במשפט פשוט כמו: אני מרגישה שהקשר השתנה בשבילי, ואני רוצה להבין איך את רואה אותו. זו הזמנה לשמוע תשובה, לא דרישה שהאחרת תרגיש אותו דבר.
- לומר מה מרגישים בלי לקבוע מה השנייה מרגישה. יש הבדל בין להגיד שהתאהבת לבין להסיק שגם היא מאוהבת משום שהייתה ביניכן קרבה.
- לברר מה נעים ומה לא. גם אם משהו התאים אתמול, מותר היום לרצות אחרת. עצירה אינה מבחן לחברות ואינה מחייבת הסבר ארוך.
- לדבר על הקשר מחוץ לרגע אינטימי. כשאין ניסיון להתקרב באותו רגע, קל יותר לענות בכנות בלי לחשוש שהתשובה תתפרש כהסכמה למגע.
- להתאים ציפיות לגבי הודעות ומפגשים. רצון להתכתב כל היום יכול לפגוש צורך במרחב. עדיף לברר זאת מאשר להפוך כל עיכוב בתשובה לסימן לדחייה.
- להשאיר מקום גם לאפשרות של פער. לפעמים אחת רוצה זוגיות והשנייה אינה רוצה בה. במקרה כזה ייתכן שצריך לשנות את מידת הקרבה, גם אם לשתיהן אכפת מהחברות.
הגילוי המרכזי בסיפור אינו שהמספרת מצאה סוף סוף תווית לעצמה, אלא שהיא הפסיקה להאמין שמה שקורה ביניהן חסר משמעות רגשית עבורה. מכאן אפשר להתחיל לדבר בכנות. לא כדי להבטיח שהחברות תהפוך לזוגיות, אלא כדי שלא תצטרך לנחש לבדה אם האדם שהיא אוהבת רוצה ללכת איתה לאותו כיוון.
