חלום אינטימי על חוף הים

בסביבות עשר בלילה הגשם פסק. נשארתי על החוף עוד קצת, אף שכבר לא הייתה לי סיבה טובה להישאר. החול היה לח, החולצה נדבקה לגב, ובמכונית חיכתה הדרך הביתה. יכולתי להיות במקלחת בתוך פחות משעה. במקום זה הקשבתי למים שנשברו סמוך לרגליים וחשבתי כמה שונה נשמע הים כשאין סביבו קולות של אנשים.

לא היה ברור לי אם קר לי או שאני פשוט עייף. כל כמה דקות התכוונתי לקום, ואז מצאתי עוד משהו להסתכל עליו: פס קצף שנמחק בחול, ענן שהתרחק מהירח, פנס בקצה הטיילת. מאחוריי כבר התקפלה העיר אל תוך הבתים. מולי נשאר מרחב שלא דרש ממני דבר.

לפני שירדתי אל החול עוד גללתי בטלפון, ובין הדפים שעלו על המסך הופיעו גם מודעות נערות ליווי בתל אביב ». עכשיו המכשיר היה בכיס, והרגשתי הקלה קטנה מכך שאינני מחפש בו דבר.

עוד כמה דקות מול המים

פרשתי את הז’קט על החול והתיישבתי עליו. לא התכוונתי לישון בחוץ; אמרתי לעצמי שאני רק נותן לבגדים להתייבש קצת. אחר כך נשענתי על המרפקים, וכשהם התחילו לכאוב הנחתי גם את הראש. כך, בלי החלטה של ממש, מצאתי את עצמי שוכב מול הים ומביט בשמיים שנפתחו אחרי הגשם.

הרוח עברה מעליי במשבים קצרים. לפעמים הביאה איתה רסס, לפעמים רק ריח של מלח. הרחק מאחור נשמע צחוק של אנשים שנפרדו בדרך לחניה. דלת מכונית נטרקה, מנוע הותנע, והקולות התרחקו. נשארתי להקשיב עד שגם הרעש האחרון נטמע ברחש הגלים.

עצמתי עיניים ופקחתי אותן שוב. הירח נעלם מאחורי ענן, ולקח לי רגע לזהות מחדש את קו המים. עוד רגע חלף, ואולי יותר. הייתי בדיוק במקום שבו המחשבות מפסיקות להיות מסודרות, אבל עדיין נדמה שאפשר לקום בכל שנייה וללכת.

אז שמעתי צעדים.

מישהי בקצה האור

בהתחלה חשבתי שאלו האנשים מהחניה שחזרו לקחת משהו. התרוממתי מעט וראיתי אישה עוברת ליד הפנס. היא הייתה בערך בגילי, לבושה במכנסיים ארוכים ובחולצה בהירה, ונעליה היו תלויות מאצבעותיה. היא עצרה לפני קו החול הרטוב, הסתכלה אל המים ואז הבחינה בי.

״אתה מחכה למישהו?״ שאלה.

״לא,״ עניתי, ואז הוספתי, בלי לדעת למה, ״כנראה רק שהחולצה תתייבש.״

היא צחקה. לא צחוק גדול, רק נשיפה קצרה שהגיעה אליי היטב למרות הרוח. בקול שלה היה משהו מוכר, אף שלא הצלחתי לקשור אותו לאדם או למקום. ניסיתי לראות את פניה, אבל האור היה מאחוריה. יכולתי להבחין בעיקר בדרך שבה הטתה את הראש כשהקשיבה.

״אפשר לשבת?״ היא שאלה. הזזתי את הז’קט, ורק אז הבנתי כמה מעט מקום הוא מכסה. היא התיישבה לצידי בכל זאת, הניחה את הנעליים רחוק מהמים ואספה את הברכיים אליה. גרגרי חול נדבקו לכפות רגליה. פתאום החוף כבר לא נראה ריק כפי שנראה דקות קודם.

דיברנו על הגשם שתפס את שנינו בחוץ, על החום שנשאר באוויר גם אחרי השקיעה, על הדרך שבה הים נראה רגוע מרחוק ורועש כל כך כשמתקרבים אליו. אלו לא היו דברים שהייתי זוכר בדרך כלל. באותו לילה רציתי שכל תשובה שלה תימשך עוד קצת.

המרחק בינינו הצטמצם

היא שאלה אם אני מגיע לכאן לעיתים קרובות. אמרתי שלא מספיק, ושמעתי בעצמי כמה התשובה נשמעת מוכנה מראש. כבר רציתי לתקן אותה, להסביר שבדרך כלל אני נוסע ישר הביתה, אבל היא סיפרה על ערב שבו ירדה לחוף לכמה דקות ונשארה עד שהחניון כמעט התרוקן. הקשבתי ושכחתי מהתשובה שלי.

כשמשב רוח חזק יותר הגיע, היא משכה את השרוולים על כפות ידיה. שאלתי אם קר לה. היא אמרה שקצת. התרוממנו, ניערנו את הז’קט ופרשנו אותו מחדש כך שאפשר יהיה לשבת קרוב יותר. הכתף שלה נגעה בשלי לרגע, התרחקה, ואז חזרה ונשארה שם.

הבטתי בה. כעת, כשהענן זז, יכולתי לראות את פניה בבירור. היא לא נראתה כמו מישהי מתוך חלום: קווצת שיער נדבקה ללחייה, והיא ניסתה להסיר חול מהשרוול בתנועה עקשנית ומעט מגושמת. דווקא הפרטים האלה הרגיעו אותי. רציתי לומר משהו, אבל היא הקדימה אותי ושאלה על מה אני מחייך.

״על זה שלא הלכתי הביתה,״ אמרתי.

היא השאירה את המבט שלה עליי עוד רגע. הנחתי את היד על החול בינינו, והיא הניחה את ידה לצידה. האצבעות נגעו תחילה במקרה, ואחר כך כבר לא במקרה. כשהתקרבתי נעצרתי לרגע, והיא סגרה את המרחק. הנשיקה הייתה קצרה. אחריה נשארנו קרובים, מעט נבוכים, עד שהיא חייכה ואני יכולתי סוף סוף לנשום כרגיל.

הטלפון הזכיר שיש גם עיר

צלצול בקע מהתיק שלה. שנינו נרתענו קלות, ואז צחקנו מהבהלה המשותפת. היא חיפשה את המכשיר, הציצה במסך והשתיקה אותו. לא שאלתי מי מתקשר. כשהחזירה אותו לתיק אמרה שתתקשר בחזרה אחר כך, והתיישבה שוב לידי.

המסך שנדלק הזכיר לי את השיטוט שלי ברשת מוקדם יותר, כשחיפשתי נערות ליווי בתל אביב. לא ידעתי עליה כמעט דבר, ולא הייתה לי סיבה לקשור בינה לבין מה שקראתי קודם בטלפון שלי.

הנחתי למחשבה הזאת לחלוף וחזרתי להקשיב לה. היא סיפרה משהו על היום שעבר עליה, ואני זוכר את ההפסקות בין המילים יותר מאשר את הסיפור עצמו. מדי פעם עצרה כדי להרחיק שיער מהפה או להקשיב לגל גבוה יותר. לא ניסיתי לנחש מה יקרה בהמשך. היה נעים לשבת איתה, וזה הספיק באותו רגע.

אחרי זמן מה היא נשענה עליי. כרכתי זרוע סביב כתפיה, והיא התקרבה עד שמצאה תנוחה נוחה. הבד היה עדיין קריר מהלחות, אבל מתחתיו הרגשתי את חום גופה. התנשקנו שוב, הפעם בלי המבוכה הראשונה. כשהתרחקה מעט, היא נשארה קרובה מספיק כדי שאשמע את נשימתה בין הגלים.

בין החול למים

ניסינו להשתרע על הז’קט וגילינו מיד שחול מצליח להגיע לכל מקום. היא הוציאה גרגר מזווית פיה וצחקה, ואני ניערתי את הצווארון כאילו עוד אפשר להציל את המצב. לא היה בזה שום דבר מושלם. המרפק שלי שקע בחול, השיער שלה הסתבך בכפתור, ונאלצנו להתרומם כדי לשחרר אותו בזהירות.

דווקא אז הרגשתי הכי קרוב אליה. כבר לא הייתי עסוק במה לומר או היכן להניח את היד. היא הניחה את ראשה סמוך לכתפי, ואני העברתי בעדינות את אצבעותיי בשערה. מדי פעם החלפנו כמה מילים, ובשאר הזמן הקשבנו. לא הייתה הבטחה בפגישת הלילה הזאת, וגם לא ביקשתי אחת.

כשקמנו לבסוף, הרגליים שלי היו נוקשות מהישיבה. היא אחזה בידי כדי להתייצב, ואחר כך לא שחררה אותה. הלכנו עד למקום שבו הגלים הגיעו אל החול הכהה. גל קטן שטף את כפות הרגליים שלנו, ושנינו נסוגונו צעד מהמים הקרים. נשארנו על שפתם, קרובים מספיק להרגיש את הרסס.

משם הזיכרון נעשה פחות ברור. אני זוכר אותה פונה אליי, את השיער זז סביב פניה, את היד שלה בתוך שלי. נדמה לי שחזרנו אל הז’קט. נדמה לי ששאלתי לשמה. אינני מצליח לזכור אם ענתה, או אם רק חשבתי על השאלה ולא אמרתי אותה בקול.

כשהחוף חזר להיות ריק

התעוררתי מרעש של גל קרוב. היה כבר אור, והלחי שלי נחה על שרוול מקופל. במשך כמה שניות לא הבנתי מדוע אני על החול. אחר כך הסתובבתי אל המקום שבו הייתה, במהירות שגרמה לצוואר שלי לכאוב.

לא היה שם איש.

התיישבתי וחיפשתי סביבה את הנעליים שהניחה, את התיק, אפילו שקע קטן בחול שיראה לי היכן ישבה. היו סימנים רבים סביב הז’קט, אבל לא ידעתי להבחין בין אלה שהשארתי אני לבין עקבות של אחרים. הוצאתי את הטלפון. לא הייתה הודעה חדשה, ולא זכרתי שהחלפנו מספרים.

יכול להיות שנרדמתי ברגע שהנחתי את הראש. יכול להיות שכל השיחה, הצחוק והנשיקה נולדו בתוך השינה, מתוך קולות ששמעתי מהטיילת ומתוך רצון פשוט שמישהי תשב לידי. ניסיתי להיזכר בפניה, וככל שהתאמצתי הן נעשו פחות ברורות. הקול דווקא נשאר.

קמתי, ניערתי את הז’קט ובדקתי שלא שכחתי דבר. בדרך לחניה הסתכלתי פעם אחת לאחור. באור הבוקר יכולתי לראות כמה קרוב הייתי לפנס כל הלילה, וכמה קטן היה שטח החוף שנראה בחושך אינסופי.

במכונית עוד היה ריח של הבגדים הרטובים. הנחתי את הטלפון בצד והתיישבתי לרגע בלי להתניע. לא ידעתי אם פגשתי אותה, אבל זכרתי היטב את ההקלה כשהיא שאלה אם אפשר לשבת. נשארתי עם הזיכרון הזה עוד כמה שניות, ואז נסעתי הביתה.