הצעירה שהכרתי באוניברסיטה

בפעם האחרונה שעמדתי מתחת לזרמי המים החמים בספא, נזכרתי ברותם, צעירה שהכרתי בתקופת האוניברסיטה. שנינו היינו סטודנטים בוגרים, אבל כשאני חושב היום על הדרך שבה שפטתי אותה, אני מבין כמה מעט הכרתי אנשים. זכרתי את השיער האדמוני שלה, את הנמשים ואת הביטחון השקט בתנועות שלה. בעיקר זכרתי ערב אחד בדירה, שהתחיל מבחינתי כביקור קצר והסתיים אחרת לגמרי ממה שדמיינתי.

בהתחלה לא נמשכתי אליה במיוחד. היא הייתה ספורטיבית, עסקה בהתעמלות ולא נראתה מוטרדת במיוחד מהשאלה אם היא מוצאת חן בעיניי. אני, לעומת זאת, הייתי עסוק במין רשימת בדיקה פרטית: הפנים שלה, השיער, כל מה שהתאים או לא התאים לטעם שלי. בדיעבד, הרשימה הזאת אומרת הרבה יותר עליי מאשר עליה. עוד לפני שניהלנו שיחה של ממש, כבר החלטתי שאני יודע מי עומדת מולי.

ביקור שלא תכננתי להאריך

הגעתי לדירה כדי למסור חבילה. לא באתי לחפש זוגיות, ולא ציפיתי שתתפתח שם היכרות אישית. התכוונתי להישאר זמן קצר ולעזוב מוקדם למחרת, בלי להפריע למי שגרו במקום. זו הייתה התוכנית הפשוטה שסיפרתי לעצמי, ואולי דווקא משום כך הרשיתי לעצמי להיות כל כך בטוח ששום דבר לא יפתיע אותי.

רותם התנהגה בטבעיות. היא לא ניסתה להרשים אותי, לפחות לא בדרך שידעתי לזהות אז. רק מאוחר יותר התחלתי לחשוב שאולי היא מחבבת אותי. גם בזה לא הייתי בטוח: לפעמים אנחנו מפרשים חיוך כהזמנה, ולפעמים מפספסים עניין אמיתי מפני שהוא לא מגיע בצורה שציפינו לה. במקום לשאול או להכיר אותה, מילאתי את החסר בהשערות.

ברשת אפשר להיתקל גם במודעות דירות דיסקרטיות בירושלים », אבל מודעה אינה דומה להיכרות אישית. מול אדם מסוים אין טעם לנחש רצונות לפי קטגוריות מוכנות מראש; צריך להקשיב למה שהוא אומר ולכבד גם את מה שלא נאמר.

הדלת שהייתי צריך לעצור לפניה

אחרי שיצאתי מחדר הרחצה, הצצתי במטבח ובסלון. רותם לא הייתה שם. מחדרה נשמעה מוזיקה, והדלת הייתה כמעט סגורה. קראתי בשמה ולא קיבלתי תשובה. אחר כך דפקתי, חיכיתי מעט ושוב לא שמעתי מענה ברור. היו מעבר לדלת קולות שלא ידעתי לפרש, ואני שכנעתי את עצמי שאולי היא בוכה או זקוקה לעזרה.

פתחתי את הדלת בלי לקבל רשות. מצאתי אותה ברגע פרטי ואינטימי, והבנתי מיד שטעיתי כשנכנסתי. אין צורך לתאר את מה שראיתי כדי להסביר את המבוכה. הדבר המשמעותי היה פשוט: אני עמדתי בחדר שלא הוזמנתי אליו, והיא הייתה צריכה להתמודד עם הנוכחות הפתאומית שלי. העובדה שחשבתי שאני עוזר לא ביטלה את החדירה לפרטיות שלה.

לרגע לא ידעתי איך להתנהג. המחשבות שלי רצו מהר יותר מהיכולת שלי לומר משהו סביר. חששתי להיראות מגושם, ובאותו זמן הייתי מגושם להפליא. היום ברור לי שהתנצלות קצרה וצעד לאחור היו התגובה המתבקשת. באותו ערב, לעומת זאת, הייתי עסוק גם בשאלה איך אני נראה בעיניה, כאילו המבוכה שלי הייתה הדבר היחיד בחדר.

בין מה שקרה למה שדמיינתי

רותם הבחינה בי וסימנה לי להתקרב. המחווה שלה שינתה את האווירה, אבל היא לא הפכה את הכניסה הראשונית שלי למוצדקת. אלה שני דברים נפרדים, ורק מאוחר יותר למדתי להבחין ביניהם. אפשר לקבל הזמנה לקרבה ברגע מסוים ועדיין להבין שרגע קודם חצית גבול. הסכמה אינה ניחוש מוצלח, וגם לא אישור בדיעבד לכל מה שקדם לה.

הקרבה בינינו נעשתה אינטימית, ואת הפרטים שלה אני מעדיף להשאיר מחוץ לסיפור. מה שנשאר איתי הוא הפער בין הביטחון שניסיתי להפגין לבין חוסר הניסיון שהרגשתי. היו לי מעט מפגשים קודמים, בעיקר היכרויות מזדמנות במסיבות של חברים, ובכל זאת רציתי להיראות כאילו דבר לא מפתיע אותי. במקום להיות נוכח, התחלתי לדמיין איך הערב אמור להתפתח.

חיפושים כמו דירות דיסקרטיות בירושלים שייכים להקשר אחר מזה של היכרות בין שני אנשים. שום ניסיון קודם, ממשי או מדומיין, אינו מלמד מה האדם שמולך רוצה עכשיו, ואינו מחליף תקשורת ישירה איתו.

זה היה החלק המביך באמת בזיכרון: לא רק העמידה בפתח, אלא הניסיון שלי לשחק תפקיד. חשבתי שאני צריך להיות מנוסה, החלטי ויודע כול. בפועל, לא ידעתי אפילו לשאול את השאלות הפשוטות. רציתי שהמפגש יוכיח משהו עליי, ולכן כמעט החמצתי את העובדה שרותם אינה דמות בסיפור שהמצאתי לעצמי, אלא אדם עם רצונות משלה.

מה נשאר מהמפגש עם רותם

כשאני נזכר בה היום, אני לא חושב שהיא הסתירה ממני איזו אישיות מסתורית, וגם לא שהיא רקמה תוכנית מתוחכמת. אלה היו הסברים נוחים שנתתי לעצמי מפני שלא ידעתי להתמודד עם הפתעה. רותם לא הייתה חייבת להתאים לרושם הראשוני שלי, לא במראה שלה ולא בהתנהגות. למעשה, היא גם לא הייתה חייבת להסביר לי מדוע הרושם הזה היה שטחי כל כך.

אני גם לא יודע מה היא חשבה עליי בתחילת הערב. אולי מצאתי חן בעיניה, אולי הסתקרנה, ואולי היו שם דברים שלא הבנתי אז ולא אבין עכשיו. הזיכרון שלי שייך לי בלבד. הוא אינו מאפשר לי לדבר בשמה, ובוודאי אינו מוכיח משהו כללי על נשים, על משיכה או על היכרויות באוניברסיטה.

מתחת למים החמים בספא חזרה אליי בעיקר התמונה של הדלת הכמעט סגורה. פעם ראיתי בה את תחילתה של הרפתקה. היום אני רואה גם את הרגע שבו הייתי צריך לחכות לתשובה. המשיכה שנוצרה אחר כך לא מוחקת את זה, והמבוכה לא צריכה להפוך לסיפור גבורה. אם יש משהו שלקחתי מהערב עם רותם, זו ההבנה שלא צריך להעמיד פנים שיודעים הכול כדי לפגוש מישהו באמת.