הסיפור של דני ואורטל

כשאורטל הציעה להכין קפה, דני שמח על התירוץ להישאר עוד קצת. הוא עדיין לא רצה ללכת. הקרבה ביניהם הפתיעה אותו, ועכשיו, כשהבית חזר להיות שקט, הוא גילה שגם הדברים הפשוטים מושכים אותו אליה: הדרך שבה פנתה למטבח, קולה כשהציעה לו לשבת, המבט הקצר ששלחה אליו לפני שהניחה את הספלים.

הם שתו קפה שחור וחזק בסלון. דני אחז בספל והקשיב לה, אבל מדי פעם איבד את חוט השיחה. הוא היה עסוק מדי בניסיון להבין מה עובר עליו. רק לפני זמן קצר עוד היה שקוע בענייניו, ופתאום מצא את עצמו בבית של אישה שלא הצליח להפסיק להסתכל עליה. הוא ניסה לא למהר ולתת לזה שם. זה לא ממש הצליח.

עוד רגע לפני הפרידה

בסופו של דבר אורטל קמה והביאה לו את בגדיו. המחווה הקטנה החזירה אותו למציאות: אי אפשר להישאר שם כל היום, גם אם לרגע נדמה לו שאין סיבה טובה יותר לקום מהספה. הוא התארגן, והיא ליוותה אותו אל המסדרון.

ליד הדלת הוא חיבק אותה שוב. הפעם לא מיהר להרפות.

״נתראה מחר,״ אמרה.

״ולמה לא הערב?״

״הערב אני לא יכולה. יש לי מופע.״

הוא הנהן. היה לו עוד מה לשאול, אבל הוא לא רצה להפוך את הפרידה לחקירה. היא כבר אמרה שייפגשו מחר, ובאותו רגע זה הספיק לו. אחרי נשיקה נוספת יצא החוצה והתחיל ללכת הביתה.

כעבור כמה עשרות מטרים הסתובב. אורטל עמדה ליד החלון בשמלה אדומה. הוא נעצר לרגע, הביט בה, ואז המשיך בדרכו. הבית שלו היה קרוב, אבל עד שהגיע אליו הספיק לשחזר בראש את הפרידה כמה פעמים, כאילו הסתתר בה פרט שעדיין לא הבין.

בבית שלו, במחשבות עליה

דני נשכב על הספה והביט בתקרה. בדרך כלל היה מוצא מיד במה להתעסק, ולו רק כדי לדחות מחשבות מטרידות. הפעם לא חיפש דבר. הוא חשב על אורטל: על הקפה, על החיוך שלה ועל האופן שבו אמרה ״מחר״, בפשטות שלא השאירה הרבה מקום לספק.

העבודה שאיבד עדיין הייתה עניין שהיה עליו להתמודד איתו. גם השאלה מה יעשה בהמשך לא נעלמה. אלא שבאותן שעות התקשה להחזיק במחשבות האלה. בכל פעם שניסה לעשות סדר, מצא את עצמו חוזר אל הבית שלה ואל התחושה שהייתה לו כשישבו יחד.

רק בערב שם לב שלא אכל כמעט דבר במשך היום. הוא קם להכין לעצמו משהו, ובדרך למטבח חייך בלי שהתכוון. הוא הכיר את הסימן הזה: משהו העסיק אותו הרבה יותר מכפי שתכנן להודות.

היה קל לומר לעצמו שהוא רק נמשך אליה. פחות קל היה להסביר מדוע הוא רוצה לשמוע אותה מדברת גם אחרי שהשיחה כבר נגמרה. הוא לא ידע מה אורטל מצפה ממנו, ולא רצה להמציא תשובות במקומה. בינתיים הייתה להם פגישה נוספת. הוא החליט להיאחז במה שנאמר, במקום לנסות לנחש את כל השאר.

בשבע בערב, שוב על מפתן הדלת

למחרת, בדיוק בשבע, דני עמד בכניסה לביתה עם פרחים ובקבוק שמפניה. רק כשהרים יד לצלצל הבין עד כמה התרגש. פתאום לא היה בטוח מה לעשות עם הפרחים, איך להחזיק את הבקבוק ואם כל ההכנות האלה אינן מוגזמות.

אורטל פתחה כמעט מיד. היא קיבלה אותו בנשיקה והובילה אותו פנימה, והמבוכה שלו התפוגגה עוד לפני שהספיק לומר את המשפט שתכנן בדרך. בסלון חיכה שולחן ערוך. נרות דלקו עליו, והיא לבשה שמלה שחורה. המראה היה שונה מזה שזכר מהיום הקודם, אבל קבלת הפנים שלה הייתה מוכרת.

הוא הניח את הפרחים ואת הבקבוק, התיישב מולה וניסה להפסיק לחייך. לא היה בזה טעם. אורטל הבחינה בו, והוא ידע שהבחינה.

כשמזג את השמפניה אמר בשקט: ״לחיינו, אורטל.״ היא הרימה את הכוס, והוא הרים את שלו. המחווה הייתה קטנה, אבל לדני היה נדמה שהיא מבטאת יותר מכל מה שהצליח לומר מאז שנכנס.

הערב שלא רצה שייגמר

הם אכלו מעט ודיברו. דני הרגיש בהדרגה פחות צורך לחשוב על כל תנועה שלו ועל כל משפט. הוא לא היה צריך למלא כל שתיקה. לפעמים הביט בה, לפעמים השפיל את עיניו אל הכוס, ואורטל נשארה לידו בנינוחות שהקלה עליו להירגע.

בהמשך היא קמה והתקרבה אליו. הוא פנה אליה, והיא הושיטה לו יד. הם התחבקו והתנשקו, ובהמשך פרשו יחד לחדר השינה. את ההמשך השאירו לעצמם.

דני עדיין לא ידע אם המפגשים האלה יהיו התחלה של קשר, או כיצד ישתלבו בחיים שחיכו לו מחוץ לבית שלה. הוא רק ידע שלא הגיע לשם בשביל ארוחה ושמפניה. הוא רצה להיות עם אורטל, והערב המשותף הבהיר לו את זה יותר מכל המחשבות שחשב לבדו על הספה.

בין הסיפור לבין התוכן שסביבו

תוכן מסוג מודעות נערות ליווי ברמת גן » שייך להקשר מסחרי אחר מהעלילה המתוארת כאן. עצם הופעתו לצד סיפור אינה מלמדת שהדמויות קשורות אליו או שהאירועים התרחשו במציאות.

גם אזכור של נערות ליווי ברמת גן אינו מסביר את טיב הקשר בין דני לאורטל. הסיפור מתאר משיכה וציפייה למפגש נוסף, אך אינו מספק בסיס לקבוע מעבר לכך מי הם או מה יקרה ביניהם בהמשך.