בוקר מלא תשוקה

התעוררתי לפני כולם. במשך כמה רגעים נשארתי במיטה, מנסה להבין אם האור שחדר מבעד לווילון הוא שהעיר אותי או דווקא החלום שעוד הסתובב לי בראש. לצדי היא ישנה בשלווה, מחויכת מעט, ואני העדפתי לא להפריע. קמתי בשקט ויצאתי למרפסת. למטה, ליד הבריכה, כמה מהנשים שבילו איתנו כבר תפסו את כיסאות הנוח. אחת מהן הבחינה בי והרימה יד לשלום. החזרתי לה חיוך ונשענתי על המעקה.

כולנו היינו מבוגרים שבחרו לבלות יחד, ובכל זאת היה משהו מפתיע בפשטות של הבוקר הזה. אתמול עוד דיברנו אל תוך הלילה, ועכשיו הכול התנהל בלי מאמץ. המים זזו בעדינות, מישהי סידרה לעצמה מגבת מאחורי הגב, ואחרת עצמה עיניים מול השמש. לא היה צורך להגיד הרבה. הרגשתי את המשיכה שהייתה בינינו גם ערב קודם, אבל לצדה היה עכשיו שקט שלא רציתי למהר ולמלא.

להתעורר בלי להעיר את כולם

כשחזרתי לחדר, היא עדיין ישנה. התיישבתי לרגע בקצה המיטה והתלבטתי אם להעיר אותה. רציתי שתקום, שתסתכל עליי, שנחליף כמה מילים לפני שהיום יתחיל. אבל הרצון שלי לא היה סיבה מספקת לקטוע את השינה שלה. השארתי אותה לנוח ונכנסתי למקלחת. המים הקרירים עזרו לי להתעורר באמת, להניח לחלום ולהרגיש שוב את הרצפה מתחת לכפות הרגליים.

אחרי שהתלבשתי יצאתי למסדרון. משם כבר הגיעו קולות של כלים ותנועה קטנה של בוקר. רק אז שמתי לב שאני גם רעב. היה בזה משהו משעשע: בראש שלי התרחש כל כך הרבה, ובינתיים הגוף ביקש דברים פשוטים מאוד — מים, אוכל, עוד קצת זמן להתאפס. לא הייתי מוכרח לעשות משהו עם כל תחושה שעלתה בי. אפשר היה לרדת לארוחת הבוקר ולראות לאן היום מתקדם.

למי שחיפוש מקום פרטי הוא חלק מתכנון המפגש, מודעות דירות דיסקרטיות בבת ים » עשויות להיות נקודת פתיחה לחיפוש. פרטי מודעה אינם מחליפים בירור ישיר של תנאי המקום, ובוודאי אינם אומרים דבר על הרצונות או הגבולות של מי שמגיעים אליו.

ארוחת בוקר שהתארכה

בחלל המשותף פגשתי את מי שלקחה על עצמה להכין ארוחת בוקר. היא עמדה ליד המגש, וכשראתה אותי נעצרה באמצע הפעולה וחייכה. שאלתי אם היא צריכה עזרה. היא הצביעה על הכוסות וביקשה שאביא אותן לשולחן. דווקא הבקשה הרגילה הזאת מצאה חן בעיניי. אחרי כל המחשבות של הבוקר, היה נעים לעמוד לצדה ולעשות משהו פשוט, בלי לנסות להרשים ובלי לחפש משפט מוצלח במיוחד.

הטלוויזיה פעלה ברקע, אבל כמעט לא הסתכלתי עליה. התיישבתי כך שאוכל לראות את האישה שמולי, והיא שאלה אם כבר הייתי במים. אמרתי שרק הצצתי מהמרפסת. היא צחקה ואמרה שבקצב שלי ארוחת הבוקר תהפוך לארוחת צהריים. היה משהו באופן שבו דיברה אליי שמשך את תשומת לבי יותר מכל מה שהתרחש מסביב. לא מיהרתי לענות; רציתי להישאר עוד קצת בתוך השיחה.

היא התקרבה כדי להניח צלחת, ואני הרמתי אליה מבט. לרגע שנינו שתקנו. שאלתי אם היא רוצה לשבת לידי, והיא הניחה את המגש והתיישבה. הקרבה שהייתה בינינו ערב קודם לא נעלמה, אבל גם לא הנחתי שהיא מבטיחה משהו לגבי הבוקר. כשהיא הושיטה לי יד, אחזתי בה. רק אחר כך התקרבנו לנשיקה, בלי להעמיד פנים שלא חיכינו לה.

המשך המפגש נשאר בינינו. מה שזכור לי ממנו הוא בעיקר הקצב: עצירות קטנות, מבטים, שאלות קצרות שלא הפריעו לקרבה אלא עזרו לנו להרגיש בנוח. לא היה שם צורך לנחש כל הזמן מה האחר רוצה. כשמשהו לא היה ברור, שאלנו. כשאחד מאיתנו רצה להאט, האטנו. לא חשבתי על זה אז כעל כלל שצריך לזכור; פשוט רציתי שיהיה לה נעים להיות איתי, כמו שהיה לי נעים להיות איתה.

אחר כך נשארנו לשבת עוד מעט. היא נשענה לאחור ונראתה מרוצה מכך שאין צורך לקום מיד ולהמשיך בהכנות. הודיתי לה על ארוחת הבוקר, והיא הזכירה לי בחיוך שבינתיים בקושי אכלתי ממנה. היא צדקה. לקחתי את הצלחת ואת כוס המיץ, שאלתי אם להביא לה משהו, ויצאתי לכיוון הבריכה. לפני שיצאתי הסתובבתי אליה שוב. הפעם לא היה צורך להוסיף דבר.

ליד הבריכה חיכתה הפתעה אחרת

בחוץ היה חמים יותר מכפי שחשבתי. הנשים שראיתי קודם מהמרפסת עדיין היו ליד המים. שתיים מהן קראו לי להצטרף, ואחת קמה לפנות מקום על כיסא נוח סמוך. הנחתי את ארוחת הבוקר על השולחן הקטן והתיישבתי. הן שאלו לאן נעלמתי, ואני הודיתי שהבוקר שלי מתקדם לאט. התשובה הצחיקה אותן, בעיקר מפני שהצלחת המלאה הסגירה שגם הארוחה שלי עוד לא ממש התחילה.

השיחה קיבלה בהדרגה אופי פלרטטני יותר. אחת מהן התיישבה לידי, והאחרת נשארה קרובה, נשענת על משענת הכיסא. נהניתי מתשומת הלב, אבל לא רציתי להפוך את החיוכים שלהן לסיפור שהמצאתי לעצמי. שאלתי אם נוח להן שאשאר כך ביניהן. התשובה הגיעה במילים ברורות, ואחריהן גם במחוות חמות. יכולתי להפסיק לנסות לפרש כל תנועה ולהיות נוכח במה שבאמת קרה.

גם כשמחפשים דירות דיסקרטיות בבת ים, בחירת מקום היא רק החלק המעשי של התכנון. מפגש נעים תלוי בשיחה בין המבוגרים המשתתפים בו, בהסכמה חופשית ובאפשרות של כל אחד לשנות את דעתו בכל שלב.

הן הציעו שאניח לרגע את הצלחת, אתרווח ואתן להן לפנק אותי. שאלתי בצחוק אם התוכנית כוללת גם הזדמנות לשתות את המיץ לפני שיתחמם. אחת מהן קירבה אליי את הכוס, והמחווה הקטנה הזאת שברה את שארית המבוכה. אחר כך נשענתי לאחור. הקרבה בינינו העמיקה, ואיתה גם התחושה שאפשר ליהנות בלי למהר ובלי להוכיח שום דבר לאף אחד.

לא כל רגע מהבוקר הזה זקוק לתיאור. היו בו מגע, נשיקות וזמן פרטי שנשאר מחוץ לסיפור. מה שנחרת אצלי היה האופן שבו תשומת הלב עברה מאחת לאחרת, בלי שמישהי תיעלם ברקע ובלי שהרצון שלי יהפוך למרכז היחיד. כשעצרנו, עצרנו יחד. מישהי ביקשה מים, אחרת רצתה לשנות מקום, ואני נזכרתי שוב בארוחת הבוקר. החיים הרגילים לא הפריעו לקרבה; הם היו חלק ממנה.

עוד רגע לפני שהיום מתחיל

בסופו של דבר חזרתי אל הצלחת. האוכל כבר לא היה בדיוק כפי שהוגש, אבל באותו רגע הוא התאים לי מאוד. ישבתי ליד הבריכה, אכלתי לאט והקשבתי לשיחה שהתחדשה מסביבי. אף אחת לא ניסתה להפוך את מה שקרה להצהרה גדולה. עברנו לדבר על שחייה, על הקפה הבא ועל מי עדיין ישנה למעלה. השגרה הקטנה הזאת הייתה נעימה אחרי ההתרגשות.

חשבתי על הדרך שבה התחיל הבוקר: אני לבדי על המרפסת, מלא ציפיות שעוד לא היה להן מקום. כמה שעות אחר כך כבר לא הייתי עסוק במה שאמור לקרות. נהניתי ממה שהיה, ובעיקר מהאנשים שהיו איתי. כשקמתי להביא עוד מים שאלתי מי רוצה גם. כמה ידיים התרוממו, מישהי ביקשה שאוסיף קרח, ואני נכנסתי פנימה עם הכוסות הריקות. עוד היה לנו יום שלם לפנינו.