הרגעים הכי יפים שלנו ביחד
מזווית העין ראיתי את אחי מנסה להסתיר צחוק. הוא עמד על שפת המזרקה, יבש לגמרי ומרוצה מעצמו, בזמן שאני עמדתי במים מול אישה שלא פגשתי מעולם. מסביב כבר התחילו אנשים לעצור. קשה להאשים אותם: לא בכל יום רואים שני אנשים מבוגרים נופלים למזרקה באמצע העיר ונשארים שם, מסתכלים זה על זו כאילו כך בדיוק תכננו להיפגש.
יש מפגשים שמתחילים בחיפוש מתוכנן ברשת, בין אם באפליקציה ובין אם בעמודים של מודעות נערות ליווי בבת ים ». המפגש שלנו התחיל בדחיפה מיותרת של אחי ובשיווי המשקל הגרוע שלי.
כשנפלתי, סחפתי אותה איתי. עכשיו היא עמדה מולי, מופתעת ורטובה, ואני ניסיתי להחליט מה אומרים במצב כזה. סליחה הייתה התחלה מתבקשת, אבל נדמה היה שצריך להוסיף לה משהו. מאחורי הגב שלה שמעתי את אחי צוחק שוב. איתו כבר אחשוב אחר כך איך לסגור חשבון.
יכולתי לצאת מיד, להושיט לה יד ולעזור לה לעלות לשפה. זה היה כנראה הדבר ההגיוני לעשות. אלא שבאותו רגע היא הביטה בי, הזיזה קווצת שיער מהפנים וחייכה. המבוכה לא נעלמה, אבל פתאום כבר לא הייתי היחיד שעמד שם ולא מיהר ללכת.
החיוך שהפך את המבוכה לריקוד
חייכתי בחזרה והקשתי פעמיים בעקב על קרקעית המזרקה. אין לי הסבר טוב לתנועה הזאת. אולי רציתי להצחיק אותה, אולי חיפשתי דרך לשאול בלי מילים אם היא מוכנה לשתף פעולה. היא הסתכלה על הרגל שלי, הרימה גבה ואז חיקתה אותי. שנינו פרצנו בצחוק.
״יש למישהו מוזיקה?״ שאלתי את האנשים שנאספו מסביב.
מישהו הרים טלפון, וכעבור רגע התחיל להתנגן שיר. רק אז קלטתי שהבקשתי הפכה את כל העניין למופע קטן. הלב שלי דפק מהר יותר. לא ידעתי לרקוד במיוחד, לא ידעתי אם היא בכלל רוצה לרקוד, והקהל בהחלט לא עזר לי להירגע.
הושטתי אליה יד וחיכיתי. היא הביטה בה לרגע, ואז הניחה בתוכה את שלה.
התחלנו בצעדים קטנים וזהירים. השמש נצנצה על פני המים, וכל תנועה שלנו פיזרה סביבנו אדוות. ניסיתי להוביל משהו שדמה לוואלס, אבל בתוך כמה שניות זה הפך לתערובת משונה של סיבוב, צעד הצידה ותנועה שלא היה לה שום שם. היא צחקה כשאיבדתי את הקצב, ואני צחקתי כשהבנתי שהיא כבר מזמן רוקדת לפי קצב משלה.
לא רקדנו יפה במיוחד, וזה לא הפריע
לא היה שם ביצוע מרשים. מדי פעם נעצרנו כדי למצוא שוב את המנגינה, ופעם אחת כמעט התנגשנו. אבל ככל שהמשכנו, פחות חשבתי על האנשים שמסתכלים. היא הפסיקה לבדוק מה אני עושה ופשוט זזה, ואני ניסיתי לעקוב אחריה במקום להתעקש להוביל.
מסביב חייכו אלינו. כמה אנשים הוציאו טלפונים וצילמו, ומבעד למוזיקה שמעתי מישהי אומרת בשקט, ״איזה יופי״. אילו הייתי רואה את הסרטון אחר כך, אולי הייתי מוצא בעיקר שני זרים רטובים שמנסים לא להחליק. מתוך המזרקה זה הרגיש אחרת: בכל פעם שהרמתי אליה את העיניים, היא כבר חייכה.
סובבתי אותה בעדינות מתחת לזרוע שלי, קירבתי אותה ואז שחררתי את ידה. חשבתי שאולי בכך נגמר הריקוד, אבל היא נשארה לידי והמשיכה לנוע במקום. התנועות שלה הזכירו לי פרסומת של קנזו שזכרתי במעורפל, עם ריקוד בתוך מים. לא הייתי בטוח שזה אותו דבר. גם לא היה צורך לשאול.
לקראת סוף השיר עמדנו קרוב יותר. עכשיו כבר הבחנתי גם במבט שלה, שנדד לרגע מהפנים שלי אל החולצה הספוגה וחזר למעלה. היה בזה משהו מצחיק: ניסיתי להיראות רגוע, בזמן שהמים טפטפו ממני בלי הפסקה. היא כנראה הבחינה במאמץ, כי שוב חייכה.
השיר נגמר לפני שמצאתי מה להגיד
לא שאלנו זה את זו על העבר. גם אילו הייתי מספר לה שפעם חיפשתי נערות ליווי בבת ים, זה לא היה מסביר איך הגעתי לעמוד מולה במזרקה. באותו רגע אפילו את השם שלה עוד לא ידעתי.
כשהצלילים האחרונים דעכו, עצרנו כמעט יחד ופנינו אל האנשים שעל השפה. מישהו מחא כפיים, אחרים הצטרפו, ומאחור נשמעה קריאה של ״עוד פעם!״. היא צחקה ונענעה בראשה. גם לי הספיק ריקוד אחד; כבר התחלתי להרגיש עד כמה הבגדים שלי כבדים.
הודיתי לה על הריקוד והרמתי קלות את ידה במחוות פרידה משועשעת. אחר כך יצאתי בזהירות והושטתי לה יד כדי שתוכל לעלות. על המדרכה חיכו לנו שלוליות קטנות ומבטים סקרניים של אנשים שעוד לא המשיכו בדרכם.
רציתי לומר משהו מוצלח, משהו שיתאים למה שקרה עכשיו, אבל לפני שהספקתי לנסות ראיתי את אחי מתרחק. הוא הבחין שיצאתי מהמים והאיץ את צעדיו.
״אני עוד חוזר,״ אמרתי לה, ופניתי בעקבותיו. מאחוריי שמעתי אותה צוחקת שוב. הפעם כבר זיהיתי את הצחוק שלה.
