כמה נעים היה להיות בזרועותיך
ביום שישי שוב עמדתי לפגוש אותו. כל השבוע חיכיתי לזה, וכשהוא סוף סוף היה מולי, הרגשתי איך המתח מתחלף בשמחה פשוטה. דיברנו, התבדחנו, הוא חייך אליי. רוב השיחה כבר היטשטשה בזיכרון, אבל משפט אחד נשאר ברור: ״אבל אני רואה אותך לעיתים קרובות״. אולי בשבילו זו הייתה הערה קטנה. אני המשכתי לחשוב עליה גם אחר כך.
כבר אז הבנתי שיהיה לי קשה בלי העיניים האלה ובלי החיוך שלו. עוד לא ידעתי שלמחרת נבלה יחד יום שלם. באותו רגע הסתפקתי בזה שהוא קרוב, שיש לנו עוד כמה דקות לדבר ושאני לא צריכה להיפרד ממנו מיד.
ערב אחד שבו כמעט שכחתי את השעה
היינו ארבעה בדירה. היה יין ביתי, היו שיחות ובדיחות, אבל תשומת הלב שלי חזרה אליו שוב ושוב. גם כשמישהו אחר דיבר, שמתי לב לתנועה שלו, למבט, ליד שנגעה בי לרגע. לא קרה שום דבר גדול מבחוץ. מבפנים, כל נגיעה מקרית קיבלה משמעות.
היה לי טוב לידו בלי שהייתי צריכה להסביר למה. לא חיפשתי מילים מדויקות למה שקורה בינינו, ובאותו ערב גם לא רציתי לשאול לאן זה הולך. רציתי להישאר שם עוד קצת, בתוך השיחה, קרובה אליו.
ואז הגיע הזמן ללכת. הוא חיבק אותי ונפרדנו ליד הרכבת. עד אותו רגע עוד הייתי מלאה בשמחה של היום שעבר עלינו; אחרי שהתרחק, הרגשתי פתאום את החוסר. הדמעות הגיעו לפני שהצלחתי להבין מה בדיוק מכאיב לי כל כך. הרי רק לפני כמה דקות הוא היה שם.
לא עניינו אותי מודעות ברשת, גם לא מודעות דירות דיסקרטיות בבאר שבע
». לא חיפשתי מקום להיפגש בו או מישהו שיעביר איתי ערב; רציתי להיות שוב ליד האדם שממנו נפרדתי עכשיו.
השבוע שבין פגישה לפגישה
בבית חזרתי שוב ושוב לאותם רגעים. ניסיתי להמשיך בשגרה, אבל המחשבות עליו נכנסו גם לשעות שהיו אמורות להיות מוקדשות לדברים אחרים. המשפחה, העיסוקים, כל מה שמילא את הימים קודם, נדחק קצת הצידה. הזיכרון של הקרבה היה נעים, ובאותה נשימה הזכיר לי כמה אני מתגעגעת.
בסוף השבוע הבא נפגשנו שוב, באותה דירה. המקום היה מוכר, אבל בינינו משהו כבר השתנה. עכשיו יכולתי לשבת לידו, לחבק אותו ולנשק אותו. לא הייתי צריכה להסתפק בנגיעה שנראית מקרית או לנחש אם מותר לי להתקרב.
ניסיתי לזכור הכול: את הריח שלו, את המגע, את התחושה כשנשענתי עליו. ובכל זאת, גם בתוך הרגעים האלה כבר חשבתי על מחר. ידעתי שהוא יעזוב שוב, ושאני אשאר עם מה שהרגשתי. במקום להיות איתו בלי לחשב זמן, ספרתי בשקט כמה עוד נשאר לנו.
כשהבוקר הגיע
לא רציתי שהלילה יסתיים. הבוקר סימן בשבילי את החזרה לחיים שבהם הוא לא נמצא לידי, והמעבר הזה הרגיש חד מדי. רק רגע קודם יכולתי להושיט יד ולגעת בו; עוד מעט אצטרך להסתפק בזיכרון.
לידו הרגשתי מובנת, גם כשלא דיברתי הרבה. אולי בגלל זה הפרידה הייתה קשה כל כך. לא נפרדתי רק ממנו, אלא גם מתחושת הנינוחות שהייתה לי בחברתו. רציתי להישאר במקום שבו לא הייתי צריכה להסביר את עצמי כל הזמן.
נשיקה, שלום, ושוב הדרך הביתה. תחנות הרכבת התחלפו מול החלון, ואני עוד חשבתי על הבוקר. נדמה היה לי שהריח שלו נשאר על הידיים שלי. החזקתי בפרטים הקטנים האלה, כאילו הם יכולים לדחות מעט את הרגע שבו ארגיש שהוא באמת איננו.
מה נשאר כשהוא כבר לא היה לידי
אחרי אותו סוף שבוע משהו בי התעורר. שמתי לב מחדש לדברים שסביבי, והרגשתי פחות אדישה לחיים שלי. הקרבה אליו הייתה חלק מזה, גם אם הוא לא ידע עד כמה השפיע עליי. אהבתי אותו, והרגש עצמו היה חי וברור, אפילו כשהקשר בינינו לא היה כזה.
אבל כמעט חודש אחרי הפגישה האחרונה התחלתי לשמוע אחרת משפטים שאמר. דברים שבזמן אמת הנחתי בצד חזרו אליי. עלה בי החשש שאני ממלאת אצלו מקום זמני, בעוד שאני נותנת לפגישות שלנו משמעות גדולה הרבה יותר. זו הייתה מחשבה כואבת, לא משהו שיכולתי לדעת בוודאות.
כשהוא סיפר על נשים שהוא מכיר כבר שנים ופוגש במסגרת של דירות דיסקרטיות בבאר שבע, לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה. אחר כך חזרתי לשיחה ותהיתי אם ניסה לומר לי משהו על הציפיות שלו, או שאני מחפשת בדיעבד הסבר למרחק שנוצר.
לא הצלחתי פשוט לכבות את מה שהרגשתי. גם האכזבה לא מחקה את השעות שבהן היה לי טוב איתו. יכולתי להכיר בכך שאני מתגעגעת, ובו בזמן לראות שאינני יודעת אם הוא רוצה את אותה הקרבה שאני רוצה.
לו הייתה ניתנת לי אז הזדמנות להיות שוב בזרועותיו, אני חושבת שהייתי נענית לה, גם בידיעה שיגיע בוקר ונצטרך להיפרד. אבל לצד הרצון הזה כבר הייתה בי שאלה שלא יכולתי להמשיך לדחות: האם יש לי מקום בחיים שלו גם בין סופי השבוע?
