חלום אירוטי שלא נגמר
כשניסתה להיזכר בקולו, עלה בה דווקא הזיכרון הכי פחות רומנטי שלהם. תחנת אוטובוס, בוקר אביבי, והיא עומדת קרוב מדי לשפת המדרכה. הוא הגיע בריצה, כתפו פגעה בכתפה, ולרגע איבדה את שיווי המשקל. היד שהושיט תפסה אותה לפני שנפלה.
״אתה לא מסתכל לאן אתה הולך?״ התפרצה, עוד לפני שהספיקה להתרחק ממנו.
״סליחה. באמת לא ראיתי אותך.״
״שמתי לב.״
הוא שחרר מיד את זרועה. כשהבין שלא נפגעה, העז לחייך ושאל אם יוכל לפצות אותה. היא אמרה שלא, בהחלט לא, והתרחקה כמה צעדים. אחר כך עלתה לאוטובוס בלי להביט לאחור.
הבוקר שבו חיכה לה
למחרת הוא עמד באותה תחנה, בשעה שבה הגיעה בדרך כלל. הפעם לא רץ לשום מקום. בידו היה זר קטן, והוא נראה פתאום הרבה פחות בטוח בעצמו.
״אני מבין שהתנצלות בלי לדחוף אותך תהיה התחלה טובה יותר,״ אמר.
היא ניסתה להישאר רצינית. זה החזיק מעמד כמה שניות. היא קיבלה את הפרחים, והם נסעו יחד שלוש תחנות, עד המקום שבו היה צריך לרדת. לפני שנפרדו שאל אם תרצה לשתות איתו קפה. הפעם אמרה כן.
אחר כך באה שנה שלמה. לא שנה מושלמת, כפי שנוח היה לה לזכור עכשיו, אלא שנה שהיו בה גם איחורים, ויכוחים קטנים וערבים שבהם כל אחד רצה דבר אחר. ובכל זאת, כמעט בכל יום קרה משהו שגרם לה לשמוח שהוא שם: הודעה באמצע העבודה, יד על הגב כשעבר מאחוריה, הצחוק שלו כשניסתה לספר בדיחה ושכחה את הסוף.
לפעמים קראו יחד דברים אקראיים בטלפון, עד שאחד מהם נרדם. בין כותרות חדשות לבדיחות הופיעו גם מודעות דירות דיסקרטיות בתל אביב », והיא הייתה גוללת הלאה וחוזרת להראות לו את הדבר שבגללו קראה לו מלכתחילה.
עכשיו זכרה גם את הרגעים הסתמיים האלה בחדות מכאיבה. לא רק את מה שעשו יחד, אלא את הביטחון השקט שתמיד יהיה למי להסתובב ולהראות משהו.
החוף שחזר אליה בלילה
היא ישבה ליד החלון, סיגריה בין אצבעותיה וכוס מרטיני שכבר התחממה. זמן רב ניסתה להבין איך יכול להיות שהוא איננו בחייה. לא עלה בידה לזכור שיחה אחרונה או דלת שנסגרה. הייתה רק הידיעה הנוראה שהוא לא כאן, ושאין לה דרך להגיע אליו.
בהתחלה בכתה בשקט. אחר כך נשימתה נקטעה, והיא הניחה את הכוס כדי שלא תישפך. היא רצתה לשמוע אותו אומר את שמה, אפילו מתוך החדר הסמוך. דבר קטן כל כך, שפעם כמעט לא שמה לב אליו.
במקום קולו חזר אליה יום שבילו מחוץ לעיר. הם מצאו פינה שקטה על החוף, פרשו מגבת וישבו עד שהרוח התחילה להתקרר. הוא נכנס למים ראשון וניסה לשכנע אותה לבוא. היא סירבה, עד שהתקרב אליה בשיער מטפטף והיא צחקה וקמה בעקבותיו.
לקראת הערב נשארו על החול, מכוסים בחולצה שהביא בתיק. היא זכרה את כתפו מתחת ללחי שלה, את המלח על עורו ואת הנשיקה שהתארכה כשכבר לא היה להם מה לומר. לא היה באותו רגע שום צורך לחשוב מה יקרה מחר.
עכשיו ניסתה להחזיר לעצמה את התחושה ההיא. היא הצליחה לראות כל פרט, אפילו את קפל המגבת מתחת למרפקו, אבל לא להרגיש את החום שלו. הפער הזה הכאיב לה יותר מהכול. מתוך הבכי הייתה משוכנעת שלעולם לא תוכל לאהוב כך שוב.
קול מעבר לשינה
״אני אוהבת אותך,״ אמרה אל החלון הפתוח.
המשפט יצא חזק מכפי שהתכוונה. מישהו בחצר הרים את הראש. היא נסוגה מעט, ואז צחקה מרוב מבוכה, בלי להפסיק לבכות. לרגע דמיינה אותו לידה, מרים גבה ושואל למה היא חייבת לעדכן את כל הבניין.
היא כיבתה את הסיגריה, השאירה את הכוס על אדן החלון וניגשה לשטוף פנים. בחדר הרחצה התיישבה על הרצפה הקרירה ונשענה על הקיר. העייפות הייתה פתאומית וכבדה. היא עצמה עיניים ורצתה רק שהלילה הזה ייגמר.
מישהו קרא לה. בהתחלה נשמע הקול רחוק, כאילו הגיע מהדירה השכנה. אחר כך הרגישה תנועה במזרן, ויד נגעה קלות בכתפה.
כשפקחה עיניים, הוא היה שם. לא בתחנה ולא על החוף, אלא בקצה המיטה, בחולצת הבית שלו, מביט בה בדאגה.
״היי. את בסדר? ניסיתי להעיר אותך.״
היא התרוממה מהר מדי והביטה סביב. החלון היה פתוח, אור בוקר נפל על הרצפה, ועל הכיסא הייתה החולצה שהשאירה שם בערב. לא היה מרטיני, לא סיגריה ולא חדר רחצה זר. רק הלב שלה עוד דפק כאילו נשארה בחלום.
כשראה שהתעוררה לגמרי, ניסה להצחיק אותה בשאלה אם שוב חלמה על דירות דיסקרטיות בתל אביב. זו הייתה הקנטה טיפשית שנשארה מאחת הגלילות המשותפות שלהם, ובכל בוקר אחר הייתה עונה לו מיד באותה רוח.
הפעם לא מצאה תשובה. היא הושיטה יד ונגעה בפניו, ואז משכה אותו אליה וחיבקה אותו חזק. הוא הפסיק לחייך ולא שאל דבר. רק הניח יד על גבה וחיכה.
״חשבתי שאתה לא כאן,״ אמרה לבסוף.
״אני כאן.״
היא נשארה צמודה אליו עוד רגע. הלחיים שלה היו רטובות באמת, וגם החולצה שלו כבר ספגה מעט מהדמעות. כשהתרחקה כדי להביט בו, ראתה את הסימן שהכרית השאירה על לחיו ופרצה בצחוק קטן, מותש.
״בוקר טוב,״ אמרה, והפעם הצליחה לנשום.
