חלום ורוד מתוק

כל הדרך הביתה הוא חשב על השיחה שמחכה לו. היום עבר בלי שקרה בו דבר מיוחד, ובכל זאת, ברכבת התחתית, כל עצירה נראתה לו ארוכה מדי. נוסעים נדחקו לקרון ברגע האחרון, הדלתות נפתחו שוב, והוא הביט בשעון כאילו המבט שלו מסוגל להזיז את המחוגים.

בחוץ חיכה לו גשם של נובמבר. הרוח התיזה טיפות על משקפיו, ובמעבר החצייה שליד הבית הוא נאלץ להמתין למכוניות שלא טרחו להאט. כבר חמש שנים הוא גר כאן, ועדיין אין רמזור. כשמכונית ישנה צפרה לו מתוך החשכה, הוא נסוג צעד אל המדרכה ורטן לעצמו. בעוד כמה דקות יהיה בבית. בעוד כמה דקות ידבר איתה.

הקול שבין השורות

הוא חלץ את נעליו ליד הדלת ומיהר להדליק את המחשב עוד לפני שפשט את המעיל. בזמן שהמערכת עלתה, שטף ידיים ותלה את הבגדים הרטובים. בדרך כלל אהב להתלונן על חשבון האינטרנט, אבל הערב היה מוכן לשלם גם יותר, ובלבד שהחיבור לא ייפול באמצע.

בחלון הדפדפן שנשאר פתוח מהבוקר הופיעו מודעות דירות דיסקרטיות בבת ים » — מודעות דירות דיסקרטיות בבת ים ». הוא סגר את החלון בלי להתעכב; השיחה שחיכה לה הייתה במקום אחר לגמרי.

היא כבר הייתה מחוברת.

״היי״, כתב, והוסיף שני סוגריים מחייכים.

״היי. אתה מאחר.״

כמעט מיד הפסיק לראות אותיות על מסך. בראשו כבר שמע את האופן שבו הייתה אומרת את המשפט: קצת נוזפת, קצת צוחקת. הוא הכיר את פניה מהתמונות ואת קולה מהשיחות שלהם, אבל לפעמים נדמה היה לו שהוא מכיר גם מחוות שמעולם לא ראה.

״שעת העומס. את יודעת איך הרכבת אצלנו.״

״אני יודעת. אני צוחקת, אתה לא צריך להסביר.״

הוא נשען לאחור. כל מה שהרגיז אותו בדרך הביתה התרחק פתאום.

״חלמתי עלייך הלילה,״ כתב. ״ישבנו בבית קפה ודיברנו.״

״רק הלילה?״

הוא חייך אל המסך, נבוך אף שלא היה בחדר איש מלבדו.

״לא.״

לשמחתו, היא לא ביקשה פירוט. במקום זה הופיעה שורה חדשה.

״אני מגיעה אליך לעיר מחרתיים.״

הוא הוריד בבת אחת את רגליו של הכיסא אל הרצפה. לרגע חשב שקרא לא נכון.

״את באמת באה?״

״כן. יוצאת מחר בבוקר.״

הוא קרא שוב. מחר בבוקר היא תצא לדרך. מחרתיים תהיה כאן. כל החודשים שבהם המרחק ביניהם היה עובדה קבועה הצטמצמו פתאום ליומיים.

מקום שאפשר למצוא בקלות

״מתי תגיעי? נוכל להיפגש מיד? או שיש לך קודם תוכניות?״

״אני מתארחת אצל מכרים. בוא נקבע לשש בערב. אתה תבחר איפה.״

דווקא עכשיו, כשנתנה לו משימה פשוטה כל כך, הראש התרוקן. הוא ניסה לחשוב על מקום מרשים, ואז ויתר. בפגישה הראשונה שלהם לא רצה לחפש חניה, לצעוק מעל מוזיקה או לדאוג שלא ימצאו זה את זו.

הוא הציע תחנת רכבת תחתית עם יציאה אחת. אין שם המון אנשים, הסביר, ובחוץ יש פארק. אם מזג האוויר יהיה נעים, יוכלו ללכת קצת. אם ירד גשם, יש בית קפה קרוב.

היא הסכימה. הוא שלח הוראות הגעה מדויקות מדי, מחק חצי מהן ושלח שוב. אחר כך החליפו מספר טלפון נוסף למקרה שתהיה בעיה בדרך.

באותו ערב דיברו פחות מהרגיל. היא הייתה צריכה לארוז ולישון לפני הנסיעה, והוא השתדל לא להשאיר אותה מול המסך רק מפני שלא רצה להיפרד. אחרי שכתבה לילה טוב, נשאר לשבת עוד דקה מול השיחה.

בלילה התהפך במיטה וחזר על הפגישה שעדיין לא התרחשה. האם יחבקו זה את זו מיד? אולי קודם יחייכו במבוכה? מה אומרים למישהי שכבר סיפרת לה כל כך הרבה, אבל עוד לא עמדת לידה אפילו פעם אחת?

הוא זכר שהיא אוהבת חבצלות לבנות. לפחות בעניין אחד לא היה צריך לנחש.

היום שלפני

למחרת נדמה היה שהיום מתעקש לא להסתיים. הוא בדק את השעה בעבודה, גילה שעברו שבע דקות בלבד והחליט לא לבדוק שוב עד להפסקה. כעבור זמן קצר כבר הביט בשעון.

בדרך הביתה קנה פרחים. המוכר שאל אם לעטוף למתנה, והוא ענה מהר מדי שכן, ואז ביקש עטיפה פשוטה. בבית הניח אותם במים והדליק את המחשב מתוך הרגל.

רק כשנפתחה רשימת אנשי הקשר נזכר שהיא ברכבת.

הוא בהה בשם שלה, שלא הופיע כמחובר, וחייך לעצמו. במשך חודשים התיישב כאן כדי להיות קרוב אליה. עכשיו דווקא הכיסא הריק שמול המסך העיד שהיא מתקרבת באמת.

הוא כיבה את המחשב והתחיל לסדר את הדירה. תחילה פינה כוסות וניירות, אחר כך מצא את עצמו מנגב מדף שלא נגע בו שבועות. היא בכלל לא אמרה שתבוא אליו הביתה. זה לא הפריע לו ליישר את הכריות ולחפש מקום למעיל שלה.

מדי פעם עצר וחשב עליה בדרך: אולי היא קוראת, אולי מנסה להירדם, אולי מביטה בחלון ורואה רק את ההשתקפות שלה. הוא רצה לכתוב ולשאול, אבל הניח לטלפון. עוד מעט יהיו להם דברים לספר בלי מסך ביניהם.

לפני השינה בחר בגדים. הוציא חולצה, החזיר אותה לארון ובחר אחרת. הוא ידע שחולצה לא תקבע איך ירגישו יחד, ובכל זאת רצה להגיע מסודר. לא מחופש למישהו אחר, רק קצת פחות דומה לעצמו בסוף יום עבודה.

שש בבוקר, שש בערב

כשפקח את עיניו וראה שש על השעון, הלב שלו זינק. לשנייה היה בטוח שאיחר. רק האור החלש שמעבר לווילון הזכיר לו שעכשיו בוקר.

הוא לקח יום חופש, אבל הגוף התעורר בשעה הרגילה. לרגע נשאר במיטה וניסה לשחזר את החלום שנמוג עם היקיצה. הוא זכר קרבה, צחוק, את היד שלה ליד שלו. שום דבר ברור מספיק כדי להחזיק בו.

לא היה לו עניין לחפש דירות דיסקרטיות בבת ים דרך דירות דיסקרטיות בבת ים. מה שהעסיק אותו הבוקר היה דווקא המפגש הפשוט שתכננו: לזהות אותה ביציאה מהתחנה ולשמוע סוף סוף את קולה בלי טלפון.

במטבח הביט בפרחים ובדק שוב שיש להם מים. הוא הכין קפה, שתה חצי ממנו בעמידה ורק אז נזכר שלא אכל. בחוץ התחיל יום רגיל לגמרי. אנשים מיהרו לעבודה, משאית עצרה ליד הבניין, מישהו קרא למישהו מעבר לרחוב. היה מוזר שכל זה נמשך כרגיל.

לקראת אחר הצהריים התלבש מוקדם מדי. בדק את הדרך אף שהכיר אותה, הכניס את הטלפון לכיס והוציא אותו כדי לוודא שהצלצול פועל. כשכבר לא הצליח לשבת בבית, עטף את גבעולי הפרחים ויצא.

הוא הגיע לתחנה רבע שעה לפני הזמן. ליד היציאה עבר זרם קבוע של נוסעים, רובם שקועים בעצמם, כתפיים מורמות מול הרוח. הוא זיהה בהם את עצמו משלשום: אדם שרוצה רק להגיע הביתה.

עכשיו לא רצה להיות בשום מקום אחר.

הוא העביר את הפרחים ליד השנייה, הביט במדרגות הנעות וניסה לדמיין איך תיראה ברגע שתופיע. אחר כך הפסיק. בפעם הראשונה, לא היה צורך להשלים את דמותה בראש. הוא רק היה צריך לחכות.