פגישה עם אהבת חיי
קול של אישה חודר אל החלום שלי. בהתחלה אני מתרגז. מי מדברת שם, ולמה דווקא עכשיו? אני לא רוצה לפקוח עיניים, לא רוצה לענות לאיש. רק להישאר עוד קצת מתחת לשמיכה, במקום שבו לא צריך להסביר שום דבר.
אבל הקול לא מניח לי. יש בו משהו מוכר, קרוב כל כך, שהניסיון להתעלם ממנו נעשה כמעט בלתי אפשרי. אני שוכב בלי לזוז ומקשיב. לא למילים עצמן, שעדיין מתערבבות בשינה, אלא לדרך שבה הן נאמרות.
אני מכיר את הקול הזה
עוד רגע עובר, ואז אני מבין. זו אשתי.
אני פוקח עיניים. מהכניסה נשמע הדיבור שלה, עם ההיסוס הקטן בהגיית מילים מסוימות, זה שהייתי מזהה גם בתוך המון. היא מספרת למישהי משהו מצחיק. אני לא מצליח לעקוב אחרי הסיפור, אבל שומע אותה צוחקת, ופתאום אין שום סיבה להמשיך לישון.
כבר הרבה זמן לא שמעתי אותה ככה, קרוב אליי. אני מנסה להיזכר מתי נפגשנו בפעם האחרונה, והתאריך לא עולה. מוזר. הרי דברים כאלה אמורים לזכור. אני יודע רק שבאיזשהו שלב התחלנו לחיות בנפרד, ומאז הזמן עבר בלי שאשים לב כמה ממנו כבר אבד.
אני כבר מדמיין את השאלות שתשאל, גם את אלה שהייתי מעדיף לדחות. אולי תרצה לדעת מה אני מחפש כשאני מעיין בעמודים כמו מודעות דירות דיסקרטיות בראשון לציון ». איתה תמיד היה קשה להסתפק בתשובה מתחמקת.
אבל עכשיו אני לא רוצה להתכונן לשום שיחה. היא כאן. כנראה החליטה לבוא בלי להודיע, כמו הפתעה שרק היא מסוגלת לתכנן ולשמור בסוד עד הרגע האחרון. אני כמעט צוחק מעצם המחשבה ששכבתי כאן והתעצבנתי על הקול שלה.
אני מסיט את השמיכה וקם מהר מדי. רציתי לצאת לקראתה, אבל היא כבר בפתח חדר השינה. לרגע אני רק מביט בה. יש כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לה בזמן שלא הייתה כאן, ודווקא עכשיו אף אחד מהם לא מגיע.
ואז היא מתקרבת, ואני מחבק אותה.
כל מה שעוד לא הספקנו לומר
מאחוריה עומדת אישה שאינני מכיר. אולי חברה שלה. אני לא זוכר שפגשתי אותה, אבל גם לא שואל. היא נשארת ליד הדלת ומחייכת אלינו בשקט. יש בחיוך שלה חום, וגם עצב קל שאני לא יודע להסביר. אני מניח לה לעמוד שם וחוזר להביט באשתי.
אנחנו מתחילים לדבר כמעט באותו רגע. היא שואלת משהו, אני עונה עוד לפני שסיימה, ואז נזכר בדבר אחר שרציתי לספר. המשפטים נקטעים באמצע. שנינו מנסים לפנות מקום לשני, ושנינו שוב נכנסים זה לדברי זה. פעם זה היה מרגיז אותנו. עכשיו אני שמח אפילו על ההפרעות.
אני תוהה אם תשאל גם האם אני עדיין מבקר אחרי העבודה במקומות כמו דירות דיסקרטיות בראשון לציון. יש שאלות שלא נעלמות רק מפני שלא נפגשים הרבה זמן, ואני יודע שעוד נצטרך לדבר גם עליהן.
כמה דברים הצטברו בינתיים. דברים קטנים שלא היה למי לספר, מחשבות ששמרתי לשיחה הבאה שלנו. כשחיים בנפרד, נדמה שאפשר לדחות הכול עד למפגש, כאילו אז יהיה מספיק זמן להשלים. עכשיו, כשהיא ממש מולי, אני לא יודע מאיפה להתחיל.
אני רוצה לשאול למה לא באה קודם, אבל חושש שהשאלה תישמע כמו תלונה. לא לזה אני מתכוון. אני פשוט מנסה להבין איך עבר כל הזמן הזה בלעדיה, ואיך ייתכן שרק לפני כמה דקות כל מה שרציתי היה להמשיך לישון.
״איך אתה מסתדר כאן?״ היא שואלת.
היא אומרת את זה בפשטות, בלי להאיץ בי לענות. אני שומע שהיא באמת רוצה לדעת. לא רק אם ישנתי טוב או אם אכלתי, אלא איך עוברים עליי הימים כשהיא לא נמצאת.
התשובה הרגילה כבר כמעט יוצאת לי מהפה. ״בסדר״, אני עומד לומר, כמו שאומרים כשלא רוצים להכביד. אבל היא מחכה, ואני מבין שאין צורך למהר. אני מביט בה שוב ומנסה למצוא תשובה שאוכל לומר דווקא לה.
