הרומנטיקה המסתורית שלי

אף פעם לא ידעתי לאן תיקחי אותי כשאמרת שיש לך תוכנית. אהבת שקיעות ואת הדקות שבהן מופיע הכוכב הראשון, אבל לא היית זקוקה לנוף מרשים כדי ליהנות. גם בדוכן קטן, עם כוס קולה שהיית עושה בה בועות בקשית, ידעת להצחיק אותי עד שכמעט נשפך לי המשקה. לפעמים היית מסובבת את הקפה בכוס הנייר הרבה אחרי שהסוכר נמס, שקועה במשהו שעוד לא החלטת אם לספר לי.

לכן, כשהזמנת אותי לצאת באותו ערב וביקשת שלא אשאל שאלות, ניסיתי לנחש בעצמי. מסעדה חגיגית לא התאימה לך במיוחד. גם מועדון לא נשמע סביר; העדפת לרקוד איתי ואלס בסלון, בלי קהל ובלי לדאוג אם אנחנו בכלל עושות את הצעדים הנכונים. ובכל זאת, הגעתי קצת מוקדם. רציתי לראות אותך מגיעה, ואולי להספיק לגלות משהו מההפתעה לפי מה שתביאי איתך.

על לוח הפרסום ליד מקום המפגש התחלפו מודעות להופעות, למשלוחים וגם מודעות נערות ליווי בתל אביב ». קראתי אותן בהיסח הדעת, בעיקר כדי לא לבדוק שוב את השעה בטלפון.

הגעת בלי שאשים לב

דווקא אותך לא ראיתי מתקרבת. הרגשתי קודם את הנשימה שלך ליד האוזן, ואז שמעתי את ה״היי״ השקט שלך. הסתובבתי מהר מדי, ואת צחקת ונגעת לי בלחי. רציתי לשאול לאן הולכים, אבל כבר אחזת בידי והובלת אותי אל הבניין הגבוה שבפינת הרחוב. על הכתף שלך היה תיק שנראה מלא מכדי להכיל רק ארנק ומפתחות.

במעלית הצלחתי לגנוב ממך שתי נשיקות לפני שנזכרתי שאנחנו לא לבד. אישה מבוגרת הביטה במספרי הקומות שמעל הדלת בריכוז מופגן. בחור שעמד מאחורינו חייך לעצמו והסיט את השיער מהעיניים. לרגע הרגשתי שאני אמורה להתבייש, אבל אז לחצת לי את היד. לא עשינו שום דבר מלבד לשמוח שנפגשנו. נשענתי לצדך וחיכיתי שהמעלית תגיע.

בקומה האחרונה יצאנו למסדרון, וממנו עלינו במדרגות אל מרפסת הגג. שם עצרת סוף סוף. לא הכרזת על ההפתעה ולא שאלת אם אני מתרגשת. פשוט פתחת את הדלת, נתת לי לעבור לפנייך ואמרת, ״תראי.״

השמש כבר כמעט נעלמה

עמדנו ליד המעקה. השמש הייתה נמוכה בין הבניינים, והחלונות שממול החזירו אור כתום. מעליהם נותר פס ורוד, ובהמשך השמיים כבר נעשו כחולים ועמוקים יותר. הרוח פרעה לך את השיער, ואת ניסית להרחיק אותו מהפנים בלי להפסיק להסתכל.

״היא נראית כמו גיבורה בסוף סרט,״ אמרת. ״הצילה את כולם, ועכשיו נותנים לה להיעלם לאט.״ הסתכלתי שוב על השמש. לא הייתי חושבת על זה בעצמי, אבל אחרי שאמרת כבר היה קשה לראות אותה אחרת. רציתי לענות משהו שנון, ובמקום זה רק התקרבתי אלייך.

מדי פעם הסבתי את המבט מהנוף אל הפנים שלך. הכרתי את המבט הזה: היית שקטה מאוד, ובכל זאת נדמה היה שמשהו מתרחש אצלך במהירות. אולי נולד שם סיפור, אולי כבר החלטת אילו צבעים תנסי אחר כך על דף. לא שאלתי. אהבתי להיות לידך גם ברגעים שבהם לא סיפרת לי הכול מיד.

התאריך שאת זכרת

כשהאור נחלש, מצאת לנו מקום לשבת הרחק מהמעקה והנחת את התיק בינינו. מתוכו הוצאת תרמוס, שתי כוסות, קופסה עם עוגה וצלחות קטנות. עכשיו הבנתי למה שמרת עליו כל כך בדרך למעלה. מזגת תה בזהירות, ואני החזקתי את הצלחות כדי שלא יעופו ברוח.

״מה אנחנו חוגגות?״ שאלתי. הבטת בי רגע, כאילו בדקת אם אני מתבדחת, ואז חייכת. ״לפני שנה, בדיוק היום, נפגשנו.״ הרגשתי מבוכה קטנה על שלא זכרתי בעצמי. כבר פתחתי את הפה להתנצל, אבל הגשת לי חתיכת עוגה ואמרת, ״בגלל זה הבאתי שתיים. אחת לך ואחת לזיכרון שלך.״ צחקתי, והמבוכה עברה.

למטה נדלקו חלונות ושלטים, ובין הפרסומות בעיר נראו גם פרסומים של נערות ליווי בתל אביב. מכאן הם היו חלק מהרחוב הרחוק, יחד עם אורות החנויות והמכוניות שעצרו ברמזור.

קראת לזה ״רומנטיקה לציניקניות״: תה מתרמוס מעל עיר שלא יודעת שאנחנו חוגגות. אבל בקול שלך לא הייתה ציניות כששאלת אם טעים לי. אמרתי שכן ולקחתי עוד חתיכה, ואת נראית מרוצה הרבה יותר מכפי שניסית להראות.

הכוכבים הראשונים כבר הופיעו. ישבנו קרוב, עם הכוסות החמות בידיים, וסיפרנו זו לזו מה כל אחת זכרה מהפגישה הראשונה. התברר שלא הסכמנו כמעט על שום פרט, חוץ מהעובדה שאף אחת מאיתנו לא רצתה ללכת הביתה.

כשהנחת את הראש על הכתף שלי, נשקתי לך ברקה. אחר כך הרמת אליי את הפנים ונישקת אותי, בלי למהר. עדיין לא ידעתי איך מצאת את המקום הזה או כמה זמן תכננת את הערב. בפעם הראשונה מאז שהזמנת אותי, גם לא הרגשתי צורך לשאול.