עוד יום גשום בלעדיך
הגשם מתחיל בדיוק כשאני צריכה לצאת לעבודה. אני עומדת עוד רגע ליד הדלת, מסתכלת בתמונה שלנו בטלפון ומתקשה להניח אותו בתיק. שנינו צוחקים שם, צחוק שלא צריך להסביר. הבוקר אני מתגעגעת אפילו לדברים שבדרך כלל אני לא שמה לב אליהם: לרעש שאתה עושה כשאתה מחפש מפתחות, לשאלה אם נשאר קפה, ליד שלך שנוגעת בי כשאתה עובר מאחוריי.
לבשתי את החולצה שאתה אוהב. לא החלטה גדולה, פשוט הושטתי אליה יד בארון. מול המראה נזכרתי במבט שלך כשאני לובשת אותה, ופתאום רציתי שתעמוד שם ותעיר משהו קטן, אולי תצחיק אותי לפני שאצא. במקום זה לקחתי מטרייה, בדקתי שהחלונות סגורים ויצאתי אל הרחוב.
בין התחנה למחשבות על הקיץ
בתחנת האוטובוס כולם מנסים להצטופף מתחת לגגון. כשמגיע סוף סוף האוטובוס, אני עולה עם מטרייה מטפטפת ותיק שמחליק מהכתף. אין מקום לשבת. אני מוצאת איפה להחזיק ומנסה לא לדרוך על האיש שלידי בכל בלימה.
דווקא בתוך הצפיפות הזאת אני חושבת על החופשה שתכננו לתחילת יולי. על האפשרות לקום בלי שעון, לצאת לים ולא לבדוק כל רגע מה השעה. אני מדמיינת אותך פורש מגבת ומזיז את התיק כדי לפנות לי מקום לידך. בחוץ המים זורמים על שמשת האוטובוס, ואצלי בראש כבר קיץ.
בחיפושים שלנו אחר מקום לכמה שעות יחד, יצא לנו לראות גם מודעות דירות דיסקרטיות ברמת גן ». עכשיו אני לא מחפשת שום דבר; אני רק רוצה שתיגמר הנסיעה שלך ושתחזור.
ואז השם שלך מופיע על המסך
אני בדיוק תוהה אם כבר התעוררת כשהטלפון רוטט ביד. השם שלך מופיע על המסך, ואני עונה מהר מדי, כאילו אתה עלול להיעלם אם אחכה עוד שנייה.
״בוקר טוב, אהובה. איך את?״ אתה שואל. אני אומרת שרטוב, שצפוף ושאני בדרך לעבודה. את כל זה אני אומרת בחיוך, אף על פי שלפני רגע לא מצאתי שום דבר משמח בנסיעה הזאת. ואז אתה מספר שכמעט סיימת את כל מה שהיית צריך לעשות, ושנשארו רק עוד כמה ימים עד שתחזור.
״אני מתגעגעת אליך״, אני אומרת, בקול חזק יותר ממה שהתכוונתי. אישה לידי מרימה את הראש, ואני מנמיכה את הקול וצוחקת. אתה אומר שגם אתה מתגעגע. אנחנו לא מספיקים לדבר הרבה, אבל לפני שאנחנו מנתקים אני שומעת שוב את הצחוק שלך, וזה הדבר שנשאר איתי כשאני יורדת.
מנסה להתרכז, ובכל זאת מחייכת
במשרד כבר מחכים לי מיילים וישיבת צוות. אני מתיישבת, פותחת את המחברת ומנסה להיכנס לעניינים. סביב השולחן מתפתח ויכוח על משהו שבכל יום אחר הייתי משתתפת בו בלי היסוס. היום אני קולטת שעברו כמה דקות ולא שמעתי כמעט דבר.
במקום להקשיב, אני מתלבטת מה להכין בערב שתחזור. אולי את המנה שאתה תמיד מבקש, ואולי בכלל לא כדאי לתכנן ארוחה שלמה לפני שאדע באיזו שעה תגיע. אני תופסת את עצמי מחייכת אל הדף הריק, לוקחת עט ומכריחה את עצמי לרשום את המשימה הבאה. לא הכול יכול לחכות עד שתחזור.
הפסקת צהריים במקום שלנו
בצהריים הגשם נחלש ואני הולכת לבית הקפה שאנחנו אוהבים. אני מתיישבת ליד השולחן המוכר ומזמינה סלט, קפה ופרוסת עוגה. המלצרית מזהה אותי ושואלת בחיוך אם לפתוח גם שמפניה. ״לא היום״, אני עונה, ומרגישה כמה מוזר להיות כאן בלעדיך.
המחשבה על דירות דיסקרטיות ברמת גן מחזירה אותי גם לפגישות הפרטיות שלנו ולציפייה שקדמה להן. אני נזכרת כמה רציתי כבר לראות אותך, עוד לפני שנפגשנו.
אני אוכלת לאט. בדרך כלל אתה טועם מהצלחת שלי עוד לפני ששאלת, והיום הכול נשאר בדיוק במקום שהניחו אותו. אני מצלמת את העוגה ושולחת לך. ״השארת לי?״ אתה כותב כמעט מיד. אני עונה שתצטרך לחזור כדי לבדוק, ולוקחת עוד ביס.
כשאני יוצאת מבית הקפה, שוב מתחיל לטפטף. יש עוד כמה שעות עבודה, קניות בדרך הביתה וכביסה שלא תתלה את עצמה. אני פותחת את המטרייה ומכניסה את הטלפון לכיס. עוד כמה ימים אחזור לכאן איתך, ואוכל לספר לך איך המלצרית זכרה אותנו. בינתיים אני הולכת לתחנה, נזהרת מהשלולית שכבר דרכתי בה בבוקר.
